• תמרה חרמון

גם אם תיסעו לאי מבודד בקצה העולם הם יבואו אתכם לשם


"גם אם תיסעו לאי מבודד בקצה העולם המשפחה שלכם תבוא איתכם לשם"

זה אחד המשפטים החוצבים שהיא שמעה באותו היום, כשהיא ישבה מעוברת על הכסא המשרדי מקשיבה בשקיקה ועפה בתוך מנהרת הזמן כמו בסרטים שהפריימים מתחלפים במהירות אלפית השנייה. היא לא זכרה כבר כמה זמן היא ישובה באותה תנוחה, בוכה בלי סוף ושותקת. היא חוותה כאילו נמצאת בהפקת ענק של אירוע "אלו הם חיי" שבו מספידים בפעם האחרונה את חייה על פני האדמה. היא שמעה את עצמה שבה וחוזרת בראשה על אותה מנטרה בוורסיות שונות:

אין טעם יותר להמשיך

אין טעם יותר לחיות

אין יותר טעם להיות

אין יותר טעם

אין יותר

אין

בתוך הכאוס הגדול שמילא את מוחה החלו אט-אט להיווצר חורים שדרכם הקיים החל מתערבב עם משהו חדש, לא מוכר. עיניה החלו מתייבשות לאיטן כמו באר עתיקה שפסקה מלהיות פורייה ולתת ממימיה ואז הגיע רגע. חדש ושונה. משהו לא מוכר שנוצר מתוך פעפוע של החדש לישן ולהיפך.

"את שותה את הרעל ומחכה שמישהי אחרת תמות, אבסורד, לא?"

"העתיד שלך הוא ורסיות של העבר שלך. לא יהיה שום דבר חדש בעתיד שלך"

"כשאת תסלחי לה – את עושה את זה עבור עצמך, לא עבורה"

" לסלוח לה אינו אומר שהעבר שלך נמחק או נשכח"

אותיות חוברות להברות. הברות חוברות למילים. מילים חוברות למשפטים מכים חזק כמו פטישים. ולפתע, מתוך ההמולה, מגיע רגע של שקט. שקט מופתי. הכל צנח מטה ונעלם. נשאר וואקום ריק שהכלום בו היה מחודד להפליא.

ההכרה ש-28 שנים של שנאה תהומית על מה שהיה משחזרים את החוויה של הקורבנות בכל דקת שעון. בתוך העלטה היא קלטה לפתע – שהאשמה שורפת את נשמתה שלה. שעכשיו זה הזמן לשחרר את הזעם, הכעס, האשמה, השנאה ולהיפרד באופן סופי ומוחלט מהאישה המתקרבנת שהיא טיפחה להפליא. לפתוח את השער, לאבק את חלומותיה וללמד את עצמה שיעורים חדשים על שלמות, קבלה, אהבה ובעיקר שהיא ראויה. זה הזמן לראות את הכאב מזווית חדשה, שמקהה אותו עד שהוא נעלם באופק.

היא קמה מכיסאה וידה רעדה כשהיא אחזה בשפופרת הטלפון והמתינה לקול בצד השני. שיחה של דקותיים העיפה במחי יד 28 שנים צורבות של עבר מלא אלימות, התעללות וכאב. היא הבינה שיעור עמוק שלפעמים, מעשה שמסב כאב גדול הוא הדבר המיטבי שאדם יודע לעשות. יש אנשים שלא מכירים דבר אחר, בדיוק כמו שילידים על איים נשכחים חיים בדרכים שהציביליזציה העירונית לא שמעה מימיה.

שמי תמרה חרמון, ובעברי הייתי ילדה מוכה קשה.

ילדותי מלאת האלימות התקיימה על רקע בריאותה הנשי הרופף של אימי, שהפך אותי להיות שק החבטות שלה במשך קרוב ל- 20 שנים. בשנת 2000 התחלתי את מסע ההתפתחות שלי, שארך מספר שנים רצופות שבמהלכן הבנתי את הקשר בין הרגשות הקשים שיש לי לגבי העבר שלי לבין הדרך המצערת שבה חוויתי את חיי עד גיל 28 : דימוי עצמי נמוך, חוסר בטחון, תחושה ש"אין לי מזל", רגשות שנאה וטינה עמוקים לאימי וחוויה כללית שהחיים קשים מנשוא.</