עד כמה אנחנו מוכנים לעשות הכל כדי לדעת שהילד שלנו חווה הצלחה,
סיפוק עצמי ? ואיזו השפעה יש לתיוג ששמים על ילדים על כל תחומי חייהם
כמו למשל, "הפרעת" קשב וריכוז?
לפני מספר שנים, החלטתי להרחיב את תחומי העיסוק שלי ולהשתמש
בכלי ה- NLP, שאני עובדת איתם בקליניקה גם עם ילדים.
פרסמתי שאני מעבירה שיעורים פרטיים לילדים עם ערך מוסף והטלפון הראשון
שהגיע אליי היה מאימא של א’, ילד בכתה ג’ שלטענתה מאובחן עם
הפרעות קשב וריכוז קשות (!!!) ושאלה אותי אם אני עובדת עם
ילדים שיש להם את הבעיה הזו.
אמרתי לה: “אני לא מאמינה בזה. אני יודעת שזה נשמע מופרע לחלוטין, מה עוד
אין לי הכשרה בכלל בנושא הפרעות קשב וריכוז ויחד עם זאת – איני רואה את
עצמי לומדת משהו שאני לא מאמינה בו. הזמנתי אותה להגיע לשיעור ראשון
ושנתרשם ביחד ונחליט .
יצאנו לדרך משותפת, כשהבנתי שמנקודת הפתיחה שלנו – אנחנו יכולים רק
לעלות למעלה.
הכרתי ילד מקסים, אינטיליגנטי ברמות-על שבשיעורים הראשונים הבחנתי שיש לו
קושי להתרכז והוא קצת זז על הכסא. כשהתחלנו לעבוד ביחד, הבנתי שהוא לא
ממש לומד בכיתה, לא ממש מכין שיעורים, לא ממש מוכן לגשת למבחנים, לא
מביא ספרים לבית הספר ובקיצור – לא ממש פעיל בכל העניין הלימודי בבית
הספר. כשסיימנו את השנה שעברה – הוא סיים את השנה במבחן חשבון שנתי
בציון של 92 וזו רק דוגמה, כמובן.
א’ יודע כשבשיעורים שלנו אנחנו מאוד ממוקדי – מטרה: מכינים שיעורי-בית,
לומדים למבחנים חשובים ולפעמים אני בוחרת להקדיש את המפגש שלנו לשיחה
ממוקדת סביב נושא מסוים כמו איך להתרכז ולהקשיב בכיתה, איך להתחבר
לילדים אחרים, איך להתמודד עם סיטואציות מחיי בית הספר וכדומה ולעבוד עם
הכלים הטיפוליים של גישת ה-NLP
לפני סיום השנה, פתחתי את המייל שלי עם כוס הקפה הראשונה של הבוקר
ומצאתי מכתב מאימו של א’ שריגש אותי עד דמעות – והחלטתי להביא אותו
כלשונו בפניכם.
אני מסכמת עם אחד המשפטים ,שאני חוזרת ואומרת להורים, שפונים אליי בבקשה
לעזרה לימודית או טיפולית והוא:
“כל מה שילד צריך הוא מישהו אחד שיאמין בו ויגיד לו שהוא יכול”