מאמרים נוספים

הרשומון האחרון

July 21, 2016

 

 

דפקתי על הדלת ביד רועדת כשבידי השנייה מעטפה.
אחרי דממה שנשמעה כמו נצח, היא פתחה לי את הדלת בעיניים מושפלות.
נכנסתי וחיבקתי אותה בידיי הרועדות, ולרגע אחד שני לבבות השיקו פעימות בקצב צעדה אחרונה.

 

התהלכנו בשקט אל חדר האורחים, שתריסיו לא הוגפו, כאילו מעולם והתיישבנו זו בצד זו. לא ידעתי איך להתחיל והושטתי את המעטפה אליה. בשנייה אחת, לקחה אותה ומבט נדלק באישוניה כשראתה את שמו מתנוסס על המעטפה ובשנייה האחרת – שוב כבה אור החיים ויבבה נפלטה מפיה.

 

“אני מצטערת” אמרתי בקול. “מצאתי את המעטפה הזו רק היום. בערימה של דואר שלא פתחתי שבועות. כשראיתי את המעטפה – הבנתי שאני צריכה להיות פה. איתך.
לקרוא איתך ביחד” השפלתי מבט.

 

היא קינחה את אפה וקולה השתתק. “כבר קראת?” שאלה במבט חלול.
“לא, באתי לקרוא איתך” עניתי.

 

היא הושיטה את המעטפה לעברי. “תקריאי לנו. אני לא יכולה” אמרה וגופה צנח על הספה, כמבקש מנוח אחרי שעות מרובות.

 

בידיים רועדות הוצאתי מהמעטפה דף נייר, חרוט אותיות בדיו כחולה של עט. אותיות אחרונות שלו. כחכחתי בגרוני. “את בטוחה ? זה בסדר?” שאלתי בקול רועד. היא הנהנה בראשה ועצמה את עיניה.

 

בקולי החלוש, השתדלתי ליישר את הדף, כמו את גופי הדואב ולרגע היה נדמה שעוד שנייה ונשמתי תחלוף מן העולם הזה.

 

___________________________________________________________

 

“אהובה שלי,

 

אני כותב לך לפני שאני יוצא למערכה האחרונה של המלחמה הארורה הזו. יש לי
מספר דקות עד שכולם מתארגנים פה ואני מקווה שאספיק למסור את המכתב, שישלח אליך. אני מתגעגע אליך בטירוף ומחכה כבר לראות אותך. לנשום אותך. אין לך מושג כמה שאני מחכה שכל זה ייגמר. מסתובבת פה שמועה, שאחרי הלילה הזה, יש סיכוי שאצא לסופ”ש אם המצב יתאפשר. בכל מקרה, אני כותב לך את המכתב הזה ……

 

המצב פה לא מזהיר. בכל יום אנחנו מאבדים פה מישהו. השפיות במקום הזה היא מצרך נדיר ביותר והחיים – הופכים להיות מצב ארעי לגמרי. אני רוצה שתנשמי עמוק לפני שאת ממשיכה לקרוא אבל אני חייב להגיד לך את זה: את זוכרת שאת ואני תמיד אמרנו
שלא משנה מה, אני אשוב הביתה אחרי המלחמה וניסע לטייל ביחד בכל המקומות שחלמנו עליהם. נשכיר מקום במושב ליד ההורים ונתחיל לבנות את החיים שלנו.
אבל … את יודעת, אהובה שלי, שיש גם סיכוי … שזה לא יקרה. יש מצב, שאולי לא אשוב הביתה. בטח עכשיו את דומעת ואני מת לנשק כל דמעה על פנייך היפות ולבלוע אותה לתוכי. זו הסיבה שאני כותב לך עכשיו. אולי זה המכתב האחרון שלי. ואולי אני מדבר שטויות, אבל המצב קשה פה. ממש קשה….

 

אז לפני שאני יוצא מפה חשוב לי שתדעי שאני אוהב אותך המון. את האישה שלי.

ואם יקרה …ולא אשוב, את חייבת להמשיך הלאה, את שומעת?”

___________________________________________________

בכי חנק אותי ואותה.
שתינו ייללנו כמו תינוקות שצווחים לאמא, שתבוא להניק אותם.

דקות ארוכות זעקנו לשמים… בטוח שאלוהים שמע אותנו למעלה. בטוח גם אתה שמעת
אותנו.

 

 

ביד אחת היא סימנה לי להמשיך וביד השנייה קינחה אפה.

 

לגמתי קצת מהמים בכוס כדי שאוכל לדדות עם קריאתי.

____________________________________________________

 

”אז לפני שאני יוצא מפה חשוב לי שתדעי שאני אוהב אותך המון. את האישה שלי.

ואם יקרה …ולא אשוב, את חייבת להמשיך הלאה, את שומעת?. אני יודע מה את חושבת עכשיו ועדיין, אני מבקש ממך שתקשיבי לי. אחרי שתהיי עצובה ותבכי – אני רוצה שתגשימי את כל החלומות שדיברנו עליהם. אני כל כך מבואס, שלא הספקתי להתקשר אליך לפני שאנחנו יוצאים, רק כדי לשמוע את הקול שלך … אולי בפעם האחרונה….

 

אני רוצה שתשמרי על אמא שלי. תמיד.


אם יקרה משהו, אני רוצה שתגידי לה שאני אוהב אותה מאוד מאוד ושהיא האמא הכי טובה בעולם. תדאגי שהיא תמשיך להיפגש עם החברות שלה מידי שבוע ותבקרי אותה מידי פעם. את יודעת שהיא קשורה אליך ואומרת שאת הבת שמעולם לא הייתה לה.

תגידי לה בשמי, שהיא חייבת לשמור על עצמה ועל אחי עודד ולהמשיך. פשוט להמשיך.

 

אולי כל המכתב הזה אני מקשקש שטויות ואגיע בסופ”ש ואת תקללי אותי ותעיפי עליי את כל הכריות בבית על המכתב הזה. אני עדיין מת עליך, לא משנה מה תעשי.
כשאני רואה מה קורה פה מסביבי, אני כבר לא ממש בטוח. העדפתי לכתוב לך ולאמא את המכתב הזה – למקרה ש ….

 

 

אני שומע שקוראים לכולם פה, אז אני חייב לסיים ולעוף החוצה כדי שאספיק למסור את
המכתב לדואר.

 

תקריאי את המכתב הזה לאמא שלי, טוב ?

 

ותזכרי דבר אחד – אם אני לא חוזר – את חייבת ללכת בשבילי החיים ולהגשים את החלומות של שנינו. את יודעת שאני מת עליך, נכון ? יאללה, יצאתי.

 

נשיקות לכולם ובמיוחד לך, אהובה שלי

שלך לתמיד, יואב”

_______________________________________________________

 

הדף נשמע מידיי ושתינו התחבקנו בבכי חלוש.

באותם רגעים, הנשמה שלנו הייתה בחדר האורחים. יכולנו לשמוע את הקול שלו.

הקול שלו הדהד בחדרי ליבנו שנשקו זה לזה –  להמשיך. פשוט להמשיך.

 

 

ובנימה אישית 
מידי שנה רבבות של חיילים נהרגים כדי לשמור על החיים שלנו. 

מידי שנה , חיילים נהרגים על מנת שנוכל לחיות את החיים שלנו. 

הדרך המיטבית לכבד אותם היא לחיות את החיים במלואם, 

להגשים את החלומות שלנו ולא לפספס אף הזדמנות. 

תגשימו את החיים שלכם עכשיו ! 

Please reload

December 30, 2018

Please reload

Archive